.png)
סיכוי-אופוק - ההיסטוריה
בעשורים הראשונים מאז שהוקמה ישראל ועד שנות ה-70, יוזמות של שותפות יהודית-ערבית בזירה הפוליטית והחברתית בישראל התקיימו בעיקר במסגרות המפלגתיות ובהסתדרות הכללית. עם התחזקות הנציגות הערבית, ההפגנות הנרחבות של "יום האדמה" בשנת 1976 והקמת חד''ש כמסגרת ערבית-יהודית רחבה, התרחבה השותפות במסגרת המאבק לשוויון זכויות וכך גם בשנות ה-80 אשר התאפיינו בהתעוררות לאומית ערבית.
בשנות ה-90, התקיים משא ומתן ישיר, לראשונה, בין מפלגת השלטון לבין מפלגות המייצגות את החברה הערבית על תמיכה בממשלה. בעקבות המו"מ, הושגו הסכמות פוליטיות בין סיעות חד"ש ומד"ע למפלגת העבודה שהביאו להשקעות חסרות תקדים של הממשלה ביישובים הערביים תמורת תמיכה מבחוץ בממשלה. ממשלת רבין היתה הראשונה שהציגה תוכנית ממשלתית אמיתית לצמצום פערים בין יהודים לערבים, ובתקופה שאחריה התרחבה והעמיקה העבודה של ארגוני החברה האזרחית מול הממשלה. תשומת לב בינלאומית הופנתה לסוגייה, ועמה גם תקציבים לפעילות של ארגונים חברתיים בנושא שוויון זכויות.
הקמת ממשלת רבין, המו"מ עם אש"ף וחתימת הסכמי אוסלו בעקבותיהם הובילו לתחושה לפיה עומדת לקום מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. בתחילה היה נדמה כי אווירת הפיוס תתרום לריכוך המתח בין האזרחים הערבים למדינת ישראל, מדינתם שכובשת את בני עמם. אולם, באותה עת, גדל התסכול בקרב האזרחים הערבים שכן סוגיית החברה הערבית בישראל כלל לא עלתה על שולחן המו"מ בין הממשלה לאש"ף. אירועים אלו, לצד רצח רבין וחילופי השלטון בישראל, השפיעו באופן עמוק על החברה הערבית בישראל, מתוך ההבנה כי הקמתה של מדינה פלסטינית אינה צפויה לפתור את מצוקותיהם. ההסכמים הפריכו את התקווה כי סיום הכיבוש ינמיך את להבות השנאה והפחד באופן שיעלה את סוגיית השוויון לראש סולם העדיפויות. אירועים אלו הולידו רעיונות שונים הקשורים לתפיסת האזרחות בקרב החברה הערבית - קמה תנועת בל"ד שקידמה רעיונות של מדינת כל אזרחיה, ולצדה התפתחה מגמה ליברלית של מוכנות להיכנס תחת המוסדות הישראליים הקיימים ותנועות שפעלו למען שוויון הזדמנויות בתוך המסגרת של מדינת ישראל.
אלוף הראבן, איש משרד החוץ לשעבר, עסק בסוגיית השוויון בין האזרחים היהודים לערבים במשך שנות השמונים במוסד ון ליר. לאחר עבודה רבת שנים בשירות המדינה ובמכוני מחקר, חיפש הראבן להקים עמותה שתקדם שוויון הזדמנויות לערבים בישראל.
באותו הזמן, חיפש הדוקטורנט לעבודה סוציאלית פייסל עזאיזה דרך לפעול למען צמצום פערים בין יהודים לערבים. הוא פנה לקרנות שונות על מנת לקדם את הפעילות בתחום, וכך נפגש עם תורם בשם סטיב ריסקין שהציע לו לפגוש פעיל יהודי בעל חזון דומה. "ריסקין הציע לי ליצור קשר עם אלוף הראבן בכדי לאחד כוחות. אז נפגשנו במכון ון ליר", מספר עזאיזה, "האמנתי שארגון משותף יכול להיות יותר אפקטיבי ולכן הסכמתי שנפעל ביחד ומיד התחלנו ברישום העמותה".
על רקע התחזקות המאבק של האזרחים הערבים לשוויון ועליית השיח הליברלי של אותן שנים, ניכרה פתיחות בקרב משרדי הממשלה השונים לעסוק בפערים בין יהודים לערבים, אולם אלו נתקלו בקושי להשיג נתונים מהימנים על הסוגיה. וכך, בשנת 1991 רשמו אלוף הראבן ופייסל עזאיזה את עמותת "סיכוי - המרכז לקידום שוויון הזדמנויות", שהפכה לארגון המשותף הראשון החוקר ומציף נתונים מהימנים על הפערים בין יהודים וערבים בישראל. העמותה קמה והפכה לארגון יחיד מסוגו המשותף לערבים ויהודים, שפועל לשינוי מדיניות ולקידום שוויון בישראל.
פייסל עזאיזה (ימין) לצד אלוף הראבן, מייסדי סיכוי-אופוק והמנכ"לים השותפים הראשונים של העמותה
הופעתה של עמותת סיכוי סימנה במידה רבה את ההכרה שחלחלה אל האליטה השלטונית בישראל בכך שהאזרחים הערבים אינם מתכוונים להיעלם לשום מקום, ושיש לנהוג בשוויון הזדמנויות כלפיהם. הראבן ועזאיזה הובילו את העמותה מתוך אמונה, שהייתה פורצת דרך בזמנה, ולפיה המאבק לשוויון אזרחי חייב להיות משותף: בהובלה, ניהול וקבלת החלטות משותפת ושוויונית של יהודים וערבים יחד.
אולם, גם בעמותה ניכרו הפערים: המנכ"ל עזאיזה היה אז איש צעיר בשנות העשרים שלו ובתחילת דרכו, כשלצדו המנכ"ל הראבן בן ה-60, עם שנים ארוכות של ניסיון בשירות המדינה ושהתקבל כפנים מוכרות במשרדי הממשלה. הוועד המנהל של העמותה היה מורכב אז בעיקר מיהודים שעבדו קודם לכן בשירות המדינה כשלצדם ערבים שעסקו במקצועות אקדמיים.
"שוויון ושילוב" היתה הסיסמה שליוותה את דוחות סיכוי הראשונים שפורסמו. באותן שנים עיקר פעילות העמותה סבבה סביב השפעה על מדיניות הממשלה, והתמקדה בשליחת מכתבים למשרדים ממשלתיים והיעזרות בקשרים אישיים, כדי לבקש התייחסות לפערים שהוצפו בדו"חות ובתקשורת, בעיקר בעיתון "הארץ". באותן שנים, התפיסה שנקטה סיכוי, שביססה את תיאוריית השינוי שלה על שיח והידברות ישירה עם הפקידות הממשלתית, הייתה חדשנית בנוף של החברה האזרחית. עד אותה עת, התפישה הרווחת הייתה כי לא ניתן לשנות את מדיניות הממשלה בעבודה מול פקידים, ולכן התמקדה במחאה.
עיתון "חדשות", 30.12.92
עיתון "חדשות", 18.12.91
בשנת 1992, עזב עזאיזה ללימודים בלונדון, ומונה מחליפו אסעד גאנם. באותן שנים, העמותה פעלה תוך הישענות על קשריהם הענפים של חברי הוועד היהודים על מנת לשכנע את חבריהם בשירות המדינה כי יש חשיבות בשיפור מצבם של האזרחים הערבים. לתפישתם, היה צריך לשכנע את משרדי הממשלה כי אם האזרחים הערבים ייהנו מחיים טובים יותר ברמה החומרית, הדבר ישפיע לחיוב גם על חייהם של האזרחים היהודים.
בנוסף, באותן שנים פעלה העמותה לצד חברי כנסת וגופים נוספים על מנת להגדיל את שיעור האזרחים הערבים בשירות המדינה. על רקע עבודה זו, בשנת 2000 נכנס תיקון לחוק שירות המדינה שקבע כי על המדינה להבטיח ייצוג הולם לחברה הערבית בכל הדרגות והמקצועות ובכל המשרדים שבסמכותה. מתוקף התיקון לחוק חויבה הממשלה לקבוע יעד מדיד להגדלת שיעור הייצוג של העובדים הערבים בשירות המדינה. החוק זכה למימוש שנתיים אחר כך בדמות החלטת ממשלה לפיה עד 2012 על 10% מעובדי המדינה להיות מקרב החברה הערבית.
תיקון מס' 11 לחוק שירות המדינה, דצמבר 2000
"לא עוד אנשים טובים שרוצים להשיג טובות מהממשלה": המעבר לעמותה לעומתית
מסוף שנות ה-90 ולאורך תחילת שנות ה-2000 עברה ישראל שורה של אירועים משמעותיים בזירה החברתית, הפוליטית והאזרחית. אירועים אלו יצרו תמורות רבות שהשתקפו בשינויים שחלו בעמותה. בשנת 1998 נכנס שולי דיכטר לתפקיד המנכ"ל השותף, במקומו של מייסד העמותה אלוף הראבן שביקש לסיים את התפקיד. עם השינויים הללו, הגיעה ההכרה שפעילות העמותה צריכה להיות לעומתית ותובענית כלפי השלטון, ופחות נעימה וידידותית. המנכ"לים גאנם ודיכטר האמינו כי על הארגון להיות יותר אקטיבי ויותר רדיקלי. בקרב עובדי העמותה התבססה התפיסה כי אם ברצונם לקדם שינוי מדיניות עמוק, עליהם לשאוף לשינוי מעמיק באופן שבו הם מתנהלים מול משרדי הממשלה. "לא עוד אנשים טובים שרוצים להשיג טובות מהממשלה, אלא גוף שגם מתעמת עם הממשלה", מספר דיכטר. לדבריו, הוועד המנהל לא אהב את שינוי הגישה של עובדי העמותה. "אפילו נזפו בנו על הפגנה שארגנו ביחד עם ועד ראשי הרשויות הערביות", הוסיף.
באותה עת, הזהירו שני המנכ"לים מפני מתח הולך וגובר ביחסי יהודים וערבים בישראל. עם פרסום דו"ח סיכוי בחודש יוני 2000 דיכטר פרסם מאמר דעה באתר Ynet ובו הזהיר שיש "התולים את מעמדם האזרחי של הערבים בישראל ב'מרקם יחסים עדין' בינם לבין היהודים. מעצם טבעו, מרקם יחסים עדין הוא דבר שברירי ו'קריע' ביותר, ושמירה עליו מבטיחה הנצחת המצב הקיים – מצב של אי-שוויון, שבוודאי אינו מבטיח יציבות ביחסים בין האזרחים. במילים אחרות, מרקם יחסים עדין הוא משענת קנה רצוץ ואין לסמוך עליו". גאנם התראיין בגופי תקשורת רבים על מנת לקדם את דוח העמותה שהתפרסם באותה עת והזהיר מפני פערים והזנחה שיצרו תסכול גדול אצל הצעירים. "הצעירים הערבים מוכנים להתנגשות עם כוחות הביטחון", הסביר גאנם.
טור דעה שפרסם דיכטר באתר Ynet, יוני 2000
.
ואכן, כמה חודשים לאחר מכן, על רקע אינתיפאדת אל אקצא, פרצה מחאה אזרחית נרחבת בקרב החברה הערבית בישראל, אשר קמה לאות הבעת סולידריות עם הפלסטינים בשטחים הכבושים ובמחאה על אפלייה ממשלתית של עשרות שנים. המשטרה הגיבה בשימוש בכוח מופרז ו-13 מפגינים ערבים נורו למוות בידי צלפי המשטרה, במה שהפך לאירועי הדמים של אוקטובר 2000. אירועים אלה הביאו לחשבון נפש עמוק בקרב ארגוני החברה המשותפת ובכך חיזקו את גישתה של עמותת סיכוי שדגלה בקידום שוויון אזרחי ושינויי מדיניות הממשלה, במקום ה"דו קיום" המסורתי.
אירועי אוקטובר 2000 הובילו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אור. הוועדה קיבלה את חוות דעתם של שישה מומחים, בהם שני מנכ"לי העמותה, גאנם ודיכטר, שגם הופיעו בפניה. בסוף עבודתה, קבעה הוועדה במסקנותיה כי המדינה כשלה בהנהגת שוויון בין האזרחים היהודים והערבים וכי מחובתה להעמיד בראש סדר העדיפויות את תיקון המצב. בהמלצות הוועדה נכתב, בין היתר, כי "יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים" וכן כי "הרוב היהודי חייב לכבד את זהותם, את תרבותם ואת שפתם של האזרחים הערבים". ממשלת ישראל קיבלה את המלצות ועדת החקירה והתחייבה ליישמן, אולם יישום ההמלצות היה כרוך בשינוי מהותי ביחס לחברה הערבית̈, זכויותיה וצרכיה.
אירועי אוקטובר הובילו לקרע ביחסי החברה הערבית והמדינה, ולתחושה של אחדות גורל של האזרחים הערבים עם הפלסטינים בשטחים הכבושים. על רקע זה ובמקביל לתנועות דומות ברחבי העולם, הלך והתרחב השיח הילידי - שיח השם במרכז את הזהות הילידית הפלסטינית ומולדתו ההיסטורית, שהחיל את מושגי הכיבוש על אדמות 1948 וכלל בתוכו את סוגיית פליטי הפנים והאדמות המופקעות. בשל כך, אזרחים ערבים רבים החלו לזנוח את המאמץ לשוויון זכויות תחת הדגשת אזרחותם במדינת ישראל, ודגלו במאבק השם במרכזו את ההיסטוריה הלאומית הפלסטינית הרואה בהקמת מדינה ישראל פרי תהליך קולוניאלי. בשנים אלו התחזקה הנוכחות של השיח הלאומי ששם בראשו את זכות ההגדרה העצמית הפלסטינית.
דו"ח עמותת סיכוי לשנת 2001 התייחס לשינויים אלה, ותבע מן המדינה לנקוט גישה מכילה: "בחודש מאי 2001 הורה שר התשתיות ליברמן לאנשי משרדו לנתק את הקשרים עם הרשויות הערביות שבהן צויין יום הנכבה. גישה זו, לפיה יינתן לאזרחים חלקם במשאבי התשתיות של המדינה על פי הבעת יחסם אל ההיסטוריה שלה, מסוכנת ביותר הן לאזרחים הערבים והן לאזרחים היהודים. תחושת השייכות למדינה בקרב כל קבוצות האזרחים מושפעת גם ממידת הנאתם ממשאבי התשתיות. קל וחומר תחושת השייכות של ציבור האזרחים הערבים, שהוא מיעוט לאומי, ולכן שונה מהות יחסיו עם המדינה מקבוצות אחרות. האחריות על יחסים אלה אינה אמורה להתחלק שווה בשווה בין המדינה לבין ציבור זה. בנושא זה, עיקר האחריות מונח במקום בו נמצאים כל המשאבים – על כתפי המדינה, ועל המדינה להתאמץ הרבה יותר כדי לרכוש את אמונם ואת תחושת השייכות האזרחית של אזרחיה הערבים".
במהלך חיפושי דרך השפעה על הממשלה, ערכה העמותה כמה ניסיונות לפעילות במבנה משותף. באותן שנים העמותה התנהלה בעבודה מקבילה, כאשר המנכ"ל דיכטר ריכז את עבודת האדבוקציה מול משרדי הממשלה, פרסום דוחות שנתיים והעבודה הציבורית מול התקשורת, והמנכ"ל גאנם ניהל את עבודת העמותה מהעיר טמרה והתמקד בפרויקט שמומן על ידי משרד הפנים והג'וינט לחיזוק הרשויות המקומיות הערביות. אולם, ב-2003 התקציב לפרויקט ממשרד הפנים הופסק והעמותה נקלעה לקשיים כלכליים ונאלצה לפטר רבים מהעובדים. מאוחר יותר, ביקש גאנם לסיים את עבודתו כמנכ"ל העמותה. למרות הקשיים, העמותה נהנתה מועד מנהל חזק וצוות נחוש שפעלו יחדיו להשגת מימון מחודש לפעילות, והצליחו לגייס כספים ועובדים חדשים. בשנת 2004 מונה מנכ"ל שותף, עו"ד עלי חיידר, ושנה לאחר מכן נפתח משרד חדש לעמותה בעיר חיפה, במקום זה שבטמרה.
באותן שנים עברה העמותה ארגון מחדש עם שיטת עבודה משותפת יותר. התרוממות העמותה אל מול הקשיים הכלכליים הצליחה בין היתר הודות לריכוז מאמצי האדבוקציה בפרויקט שהקימה סיכוי בשנת 2004 בשם "מעקב אור" - צוות מקצועי אשר עקב באופן פעיל אחר יישום מסקנות ועדת אור בעקבות אירועי אוקטובר 2000. במסגרת הפרויקט, אשר נמשך לאורך שלוש שנים בניהולם של עו"ד איימן עודה ורועי פולקמן, וכן ג'ובראן ג'ובראן ורחלה ינאי, פעלה סיכוי מול משרדי הממשלה השונים כדי לקדם את יישום המלצות הוועדה וכן הקימה ארכיון אשר ריכז בתוכו מקורות, מאמרים, דעות וניירות עמדה בנושא. בנוסף לכך, פרסמו חברי העמותה מאמרים רבים, ניירות עמדה וטורי דעה בתקשורת על מנת להשפיע על דעת הקהל והזירה הציבורית.
ארגון מחודש, פרויקטים חדשים
הארגון המחודש ושיטת העבודה המשותפת הובילו להתפתחות בפעילויות העמותה באותה תקופה, בין היתר, במישור הרשויות המקומיות. אם בשנים שלפני כן, התמקדה עבודת העמותה במיצוי זכויות הרשויות ובשיפור השירות בהן, הרי שכעת התמקדו המאמצים בחלוקה שוויונית של משאבים אזוריים. בשנת 2004 הקימה סיכוי את הפרויקט לשיתוף פעולה מוניציפאלי, במסגרתו הועבר הדגש משיפור השירות של הרשויות הערביות, אל קשר עם הרשויות היהודיות השכנות, בדגש על חלוקה שוויונית של המשאבים האזוריים. במסגרת פורום ראשי הרשויות בוואדי עארה הוקמה שותפות שוויונית במרכז טיהור שפכים אזורי, הוקמה עמותת "מרבד ירוק" של מפעילי תיירות, ונחתם הסכם להקמת אזור תעשיה משותף עם חלוקה שוויונית של הארנונה שתיגבה בו. פרויקט זה הוביל בשנת 2010 לפרויקט "אזורי שוויון" שיצר באופן תקדימי מודל לשיתוף פעולה אזורי בין רשויות מקומיות יהודיות וערביות. "אזורי שוויון" הפגיש רשויות מקומיות בדרום המשולש ובאזור נצרת-עמק יזרעאל על מנת לקדם שיתוף פעולה בשלל נושאים אזוריים כמו תיירות, איכות סביבה ופיתוח אזורי תעשייה. מאוחר יותר, עם הקמת מודל האשכולות של משרד הפנים, השפיעה עבודת העמותה על החשיבות שייחסו במשרד לשיתוף פעולה בין ערבים ויהודים. בנוסף, הרשויות שעבדו יחד במסגרת פעילות העמותה, התאגדו לאשכול משותף במסגרת מודל האשכולות של משרד הפנים.
כתבה באתר "הארץ" על פרויקט "אזורי שוויון" בואדי ערה, מרץ 2010
בתחום העבודה מול הממשל, פעלה סיכוי על מנת להקים "רשות לשוויון" שתפעל למען הקצאה שוויונית של משאבי המדינה. עד שנת 2006 הייתה המועצה לביטחון לאומי הגוף האחראי לגיבוש המדיניות בנושא האזרחים הערבים, ובהתאם, הסתכלותה על הסוגיה נעשתה מתוך משקפי "ביטחון לאומי". לכן, בעמותה סברו כי על הרשות לשוויון לקום במסגרת שלטונית של הממשלה, על מנת שהטיפול בסוגיית השוויון בין יהודים וערבים ייעשה בכלים אזרחיים ולא ביטחוניים. הגישה הרווחת בממשלה היתה כי האזרחים הערבים צריכים לשנות את אורחות חייהם כך שיתאימו למסגרות המימון הממשלתיות. מאמצי השכנוע של העמותה התמקדו דווקא בשינוי הגישה של הממשלה, כך ששירותיה יונגשו לאזרחים הערבים מיוזמתה. בדו"ח עמותת סיכוי לשנת 2004 התפרסמה "קריאת כיוון": "מה שנחוץ הוא הקמתה של 'רשות שוויון', אשר פניה יהיו דווקא אל משרדי הממשלה. תפקידה יהיה להטמיע בקרב משרדי הממשלה והפקידות דפוסי חשיבה שוויוניים והקצאת משאבים שוויונית".
לאחר מאמצים אלו, בשנת 2007 קמה תחת משרד ראש הממשלה הרשות לפיתוח כלכלי לחברה הערבית - רשות שנועדה לגבש מדיניות לקידום הכלכלה והתעסוקה וסגירת פערים בין יהודים וערבים. משרד ראש הממשלה קיים באותם ימים ועידה מיוחדת בה השתתפו נציגי ועדת המעקב של הציבור הערבי בישראל עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"לי שישה משרדי ממשלה נוספים, ובה ניתנה לסיכוי הזדמנות להציג את מסקנותיה.
תחזיות הזהירו כי ללא שילוב מלא של האזרחים הערבים - המשק כולו יקרוס, מאי 2013
על רקע כל אלו, בעמותה התגברה ההכרה כי אף שבמקרים רבים המדיניות הלא שוויונית היא תוצאה של אפליה מכווונת ושיטתית, במקרים רבים היא תוצאה של מערכת מורכבת ומושרשת של חסמים במערכות השלטון המרכזי והמקומי. כתוצאה מהקמת הרשות לפיתוח כלכלי לחברה הערבית שנים קודם לכן, התבססה ההכרה במשרדי הממשלה כי אי השוויון הוא עובדה קיימת ועל המדינה לפעול על מנת לשנות אותו. ואולם, גם בתחומים בהם קיימת מוטיבציה גדולה יותר לקידום שוויון, קיימים שורה של מכשולים אשר יש להסירם על מנת להשיג את המטרה. לאור זאת, גיבשה סיכוי את מודל "מחסמים לסיכויים" - מודל פורץ דרך שמאפשר לבחון את מדיניות הממשלה בתחומים שונים ולהבין לעומקן את הסיבות בגינן היא מפלה את האזרחים הערבים. המודל לא הסתפק במיפוי אי השוויון אלא הצביע על החסמים המונעים את שינוי המצב והציע פתרונות להתמודד עמם. "אני חושב שהמודל הזה היה פריצת דרך משמעותית ביותר עבור סיכוי, ביכולת שלה להבין את החסמים שמונעים הקצאה שוויונית וגם מיצוב שלה בשדה כשחקן הכי מרכזי והכי מקצועי", מסביר המנכ"ל השותף באותה עת, רון גרליץ. "מאז שפיתחנו את המודל, ב-2010, עשינו עד היום כ-10 מחקרי מדיניות שמבוססים עליו ובאמצעותו פענחנו את הסיבות לאפלייה בשיווק קרקעות, בתקציבי רווחה בשירותי תחבורה ציבורית ועוד, והצלחנו לגבש המלצות מדיניות שרבות מהן בסופו של דבר גרמו לשינוי מדיניות והביאו לצמצום האפליה".
"סיכוי سيكوي ואופק أُفُق": משוויון אזרחי לשוויון ושותפות
בשנת 2011 פרץ האביב הערבי - גל ההתקוממויות דמוקרטיות במדינות ערביות במזרח התיכון אשר הידרדר בחלק מהמקרים למלחמות אזרחים מדממות. האביב הערבי ונפילתו השפיעו רבות על החברה הערבית בישראל, ובעיקר על האמונה במאבקים חברתיים ואזרחיים. בקרב האזרחים הערבים נפוצה אכזבה עמוקה מאי יכולתן של מדינות ערב להתמודד עם מחאה המונית, שבמקרים רבים גלשה לאלימות זוועתית. לפי פרשנויות מסוימות, רוחות השינוי הללו האיצו את הקמתה של הרשימה המשותפת ב-2015 ואת התקוות שנתלו בה וביכולתה להציב את דרישות החברה הערבית בראש סדר העדיפויות. גורם נוסף שהוביל להקמת הרשימה המשותפת הוא העלאת אחוז החסימה, אשר עליו הצביעה הכנסת בשנת 2014 במהלך שנועד לדחוק את המפלגות הערביות מחוץ לכנסת. לראשונה, רצה בישראל רשימה פוליטית שאיחדה את כל המפלגות הערביות במדינה ובעקבותיה גדל הייצוג של החברה הערבית בכנסת לשיא של 15 מנדטים.
באותן שנים, עבדה סיכוי לצד ועד ראשי הרשויות והרשות לפיתוח כלכלי על מנת להביא לאישורה של תכנית לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, ולמקסם את התאמתה לצורכי הציבור הערבי. על רקע השינויים הפוליטיים בישראל, התרחבות מאבקי החברה הערבית והגדלת הייצוג הערבי בכנסת, ועל רקע ההבנה המתגבשת במשרדי הממשלה בכך שהדרת האזרחים הערבים משוק התעסוקה פוגעת קשות בכלל המשק - התקבלה לבסוף החלטת הממשלה 922. ההחלטה התקדימית נשענה על הכרה ממשלתית באפליה התקציבית כלפי החברה הערבית וכללה תיקון של עיוותים רבים ממנגנוני ההקצאה הממשלתיים לחברה הערבית בשורה של תחומים הנוגעים לתעסוקה ופיתוח עירוני. בנוסף, ההחלטה הביאה להקצאה של כ-10 מיליארד ש"ח לחברה הערבית. להנהלת העמותה היה ברור באותה עת כי אישור תקציב משמעותי כל כך עבור החברה הערבית מהווה בשורה גדולה, אולם המבחן האמיתי יהיה סביב כמה מתוכו ינוצל וימומש בפועל. לכן, בתקופה שלאחר אישור תכנית 922, הגדילה העמותה משמעותית את המחלקה למדיניות שוויונית והקימה צוות מתכנני ערים שפעל להסרת חסמים ובסיוע לרשויות המקומיות הערביות בניצול תקציבים בעבודה מול משרדי הממשלה.
על רקע כל אלו, החליטו בשנת 2016 המנכ"לים המשותפים של העמותה, ראונק נאטור ורון גרליץ, על הקמת המחלקה לחברה משותפת, אשר נועדה להעמיק ולהרחיב את פעילות בכל הנוגע לעיצוב מציאות של חברה משותפת בישראל. המחלקה הוקמה במטרה לקדם שלל נושאים כמו חינוך שוויוני ומכבד הדוגל בחיים משותפים, ייצוג הולם והוגן של ערבים בתקשורת וכן שינוי במרחבים הציבוריים כך שיעניקו מקום שוויוני ויאפשרו תחושת שייכות ליהודים וערבים כאחד. בנוסף, הגדילה העמותה את פעילותה של המחלקה לפעילות ציבורית, שפעלה להילחם ביחס המפלה כלפי האזרחים הערבים בתקשורת וברשתות החברתיות. בין היתר, ארגנה המחלקה כנסים רלוונטיים, הגדילה את חשיפת הציבור הרחב לפעילותם של חברי הכנסת הערבים בסוגיות אזרחיות, יצרה סרטוני הסברה שהשמיעו את קולם של צעירים ערבים ונאבקה בפרסומים מטעים ומסיתים כלפי הציבור הערבי ברשתות החברתיות.
סרטון מתוך העמוד "תרשום אני ערבי"
שלוש שנים בלבד לאחר העברת החלטת ממשלה 922, בשנת 2018, הצביעה הכנסת על חוק הלאום, אשר ערער את מעמדם של הערבים כאזרחים שווי זכויות וכמיעוט לאומי ואת מעמדה של הערבית כשפה רשמית בישראל. החוק הוביל למחאות נרחבות ולמשבר חסר תקדים ביחסי המדינה והציבור הערבי. "באותה תקופה היו מגמות מאוד מנוגדות ביחסי הממשלה והאזרחים הערבים. הממשלה הובילה התקפה פוליטית נגד האזרחים הערבים, אשר כללה שילוב של חקיקה אנטי-ערבית, הסתה ממשלתית וניסיון לפגוע בייצוג הפוליטי", מספר גרליץ. "סיכוי ניצבה בפני מציאות מאוד מורכבת, בה הממשלה שעבדה מולה היתה גם הממשלה הכי רעה לאזרחים הערבים וגם הממשלה שהניעה מהלכים חסרי תקדים לצמצום האפליה והעבירה הכי הרבה תקציבים לאזרחים הערבים. אבל העמותה לא התייחסה לממשלה כמשהו אחיד ורע, ובטח לא כמשהו אחיד ורק טוב. אני חושב שזיהוי המורכבות הזו במדיניות הממשלה והפעולה של סיכוי אל מול אותה מורכבות הזאת הפכה לאחד ממפתחות ההצלחה הכי גדולים של העמותה בתקופת ממשלת נתניהו, 11 שנים".
בשנת 2019 מצאה את עצמה ישראל בתוך משבר פוליטי שכלל ארבע מערכות בחירות, במהלכן הגיע לשיאים שליליים חדשים ומדאיגים מפלס ההסתה והדה-לגיטימציה כלפי האזרחים הערבים. ואולם, המשבר הוליד בתורו שינוי כאשר השדה הפוליטי הישראלי הפך למקוטב בין שני גושים, וכך עלתה לראשונה מאז שנות ה-90 אפשרות החיבור בין גוש המרכז-שמאל למפלגה המייצגת את הציבור הערבי. עם התעצמות המשבר הפוליטי ומערכות הבחירות החוזרות ונשנות, הלכה והתבססה ההכרה בקרב הציבור היהודי בישראל כי אין ביכולתו להתעלם מ-20% מאזרחי המדינה השואפים לקחת חלק פעיל ומרכזי יותר בצמתי קבלת ההחלטות. לקראת סבב הבחירות השני שנערך באותה שנה, הכריז יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה באוגוסט 2019 כי יהיה מוכן לשבת בקואליציית מרכז-שמאל. בתגובה לשיח בין מפלגות המרכז-שמאל לסיעות הרשימה המשותפת, החלה מפלגת השלטון של אותה עת, מפלגת הליכוד, לבסס חיבור פוליטי עם סיעת רע"ם. על רקע זה, לקראת סבב הבחירות הרביעי תוך שנתיים, הודיעה בחודש פברואר 2021 מפלגת רע"ם - שהיוותה את אחת מסיעות הרשימה המשותפת - כי היא מתפלגת ממנה ורצה באופן עצמאי. טרם הבחירות לכנסת, שנערכו בסוף חודש מרץ 2021, התפרסם סקר ולפיו 87% מקרב הבוחרים הערבים תומכים בכניסת המפלגות המייצגות את הציבור הערבי לממשלה, או בהימנעות מבחוץ. רוח זו קיבלה לבסוף ביטוי בהקמת ממשלת בנט-לפיד עם הצטרפותה ההיסטורית של מפלגה המייצגת את הציבור הערבי, מפלגת רע"ם, לקואליציה.
כיום, עם ציון 30 שנים להיווסדה, סיכוי ממשיכה להעמיק ולהרחיב את פעילותה בהתאם לחזון השואף לייצר מציאות של כבוד ושוויון, הן בהיבט החומרי והן בהיבט הסמלי, בין ערבים ויהודים בישראל. במסגרת קידום חזון זה, סיכוי החליטה על שינוי השם "סיכוי - העמותה לקידום שוויון אזרחי" לשם חדש: "סיכוי-אופוק - לשוויון ושותפות سيكوي-أُفُق - للمساواة والشراكة". שינוי השם מבטא את החשיבות שהעמותה רואה בהנכחת השפה הערבית במעמד שווה לשפה העברית, כאשר לכל אחת מהמילים: ״סיכוי سيكوي״ ו- ״אופוק أُفُق״ (שמשמעותה בעברית - אופק), יש משמעות וזהות משל עצמה, אך בו בזמן הן מתכתבות ומשלימות זו את זו.
החלפת המונח "שוויון אזרחי" ב"שוויון ושותפות" מבטאת את ההכרה של העמותה בערך השותפות הן כדרך פעולה, והן כמציאות חברתית שאליה היא שואפת, ובמקביל, מכירה בכך שהשגתו של שוויון מלא לא יכולה להיות מתוחמת לגבולות האזרחות והזכויות הפרטניות בלבד, שכן ישנם גם היבטים קולקטיביים ולאומיים הנוגעים להשגת השוויון. על רקע התהליכים העוברים על החברה בישראל ויחסי החברה הערבית והמדינה, סיכוי מביטה אל העתיד מתוך אמונה כי שותפות אמיתית חייבת לכלול שיתוף פעולה ערבי-יהודי שבו כלל הצדדים זוכים ליחס שווה. אנו מאמינים אמונה שלמה שיש סיכוי להגיע לאופק של שוויון ושותפות.